אנו ילידי שנת 1940 נולדנו לתוך מלחמת העולם השנייה זו הייתה תקופה לא קלה . באותה עת המושב היה מחולק ל- ארבע שכונות : המרכז , חבש , בירוביג’אן ועבר הירדן . בימי הגשמים שכונת עבר הירדן הייתה מנותקת ע"י הוואדי ( לא היו כבישים ולא היה גשר) וניתן היה לעבור רק ע"ג צינור 8 " צול". מי שלא הצליח נפל למים הגועשים .
באותה עת גם לא היה חשמל והבתים היו מוארים בעששיות נפט , את הזכוכית של העששית היינו מבריקים עם נייר עיתון .
עם חיבור הישוב לרשת החשמל נהיה אור , אולם המקררים היו עם בלוקים של קרח לא היו אז פריגי'דרים , את הקרח היו קונים חצי בלוק או שלם , הייתה חלוקה יומית ממפעל הקרח באזור.זכורים לי מרחבי השדות עם ניחוחות פרחי הבר , כלניות , צבעוניים ונרקיסים שצמחו סביב הביצה הגדולה (שהייתה ליד כפר-עבודה מזרחית למושב )
את עצי התות הלבן והאדום שעליהם היינו מטפסים כמו קופים ואוכלים לשובע את הפירות הטעימים . אני זוכר את האבטיחים ה "מללי" המתוק ואבטיחי "פלורידה" הענקים .
" כלניות " נוספות היו אותם חיילים בריטים עם הכומתה האדומה שהיו מסיירים לעיתים תכופות במושבנו , נוסעים ע"ג משוריינים וגיפים.
בשעות אחרי הלימודים היינו יוצאים לרעות את הפרות באחו בשדות הבר שטרם היו מעובדים .
בגן הילדים פגשנו לראשונה את הגננת ברונקה כהן שחזרה באותה עת עם סיום מלחמת העולם השנייה מהבריגדה העברית .
ברונקה ובעלה אלימלך שרתו יחדיו , אלימלך היה לאחר מספר שנים המחנך שלנו בבית הספר .
לבית הספר האזורי בגוש תל-מונד הלכנו רגלית או רכובים ע"ג חמור , כמעט לכל ילד היה חמור אישי , עד עידן האופניים .זכורים לי גם המורים : יעקב ברג , אשתו עשירה , חדווה גלבוע (אשתו של המנהל דוד גלבוע והאימא של חברנו לכיתה דורון / דורי ) , המורה לספורט אפרים רון (ריינהולד ) , המורה לגיאוגרפיה ד"ר חיים שיבר ( חשי ) , המורה למלאכה שלמה כץ , המורה לאנגלית רות בן-יעקב, המורה לספרות אסתרין והמורה למתמטיקה יונה ברגמן ( שהיה גם צלם ).
זכורים לי היטב ההליכות עם החמור כשכדי החלב בתוך ה " שקיים " על גב החמור להביא את החלב למחלבה , ובאותה הזדמנות גם לשתות מים קרים מברז חדר הקירור שהיה בזמנו פלא חדיש.
בחדר הקירור היה תא פרטי לכל משפחה בו איכסנו את השמנת שהיינו מכינים עם ה " ספורטור " הגדול שהיה במחלבה , כמוכן היינו מכינים מהשמנת חמאה טעימה .
להזכירכם , אז לא היו מקררים ובבית היינו מקררים את המים בתוך כדי חרס "הגארה ".
הרחבת הבתים , בניית הרפתות והלולים , לוותה בשיירות גמלים הנהוגים ע"י ערבי רכוב ע"ג חמור שהביאו את הזיפזיף מחוף הים ואת החצץ , לחומרי הבנייה .את הבלוקים לבנייה יצרנו לבד בתבנית שהכין מסגר המושב .
ילידי 1940, בטקס קבלת "ורד הזהב" - יום העצמאות, 2010
בתום מלחמת העולם השנייה , הגיעו למושב הילדים מיוון פליטי המלחמה ונקלטו היטב במשפחות המושב בשכבה שלו הייתה רוחל'ה כהן , גרה אצל משפחת יבזרוב.
עד פרוץ מלחמת השחרור המושב היה מוקף ישובים ערביים, ה "מנסורים"
ו"החלילים ", שהתגוררו בחולות קדימה ועין שריד וכן הכפר "תיקלה ", כיום המיקום של בני-דרור .
זכורה גם תקופת " הצנע " , חלוקת תלושי המזון והביגוד , זוג נעליים אחד בשנה , חצי חבילת מרגרינה לשבוע לכל נפש , המעניין מכל היה רישום אינוונטר החי , בכל משק מדי חודש הייתה חובת דיווח על מצאי פיזי של כל העופות ובעלי החיים .
זוכר אני את ריח הלחם הטרי אותו היה מחלק בוהק עם עגלה רתומה לסוס או לפרד .אני זוכר את מחלק הנפט עם הפעמון בן-ציוני מכפר הס , וגם זוכר את ריח וטעם הלחמניות הראשונות אותן מכרו מאפיית " נחמן" ממושב חרות , הן היו בטעם גן עדן ....
זכור לי הספר " פוזילוף " שהמספרה הייתה בצריף ליד הצרכנייה , הייה מספר את כולנו....
הסנדלר קלניקיטה שהיה עובד ומתגורר בתא , בצריף קטן , ליד מחסן התערובת.
כילדים היינו מציקים לקלניקטה בכל ערב הוא היה רודף אחרינו תוך שהוא " צועק ומקלל " ביוונית .
אני זוכר גם את שני הנהגים הראשונים של אגד, את ירושלמי ויבזרוב . היינו נוסעים במונית של אגד דרך פתח-תקווה לתל-אביב . צריך היה להזמין מקום יום מראש .
בתום מלחמת השחרור קלט המושב את ה "הרחבה " הגיעו משפחות ניצולי השואה מאירופה ונקלטו היטב במושב .
בתחילת שנות ה-50 סללו כבישים בכל רחובות המושב . החלה תקופת הקורקינט ,האופניים , ולאחר מכן החלו הטרקטורים להחליף את העגלות הרתומות לפרדות או חמורים .
להתבונן כיום במושב עין-ורד שהפך לישוב גדול ומפותח , זה מרנין את הלב מחד . מאידך מעורר הרבה זיכרונות ונוסטלגיה .