מאת:  עודד פאר (פרום)

אנו ילידי שנת 1940 נולדנו לתוך  מלחמת העולם השנייה זו הייתה תקופה לא קלה . באותה עת המושב היה מחולק ל- ארבע שכונות : המרכז , חבש , בירוביג’אן ועבר הירדן . בימי הגשמים שכונת עבר הירדן הייתה מנותקת ע"י הוואדי ( לא היו כבישים ולא היה  גשר) וניתן  היה לעבור רק ע"ג צינור 8 " צול". מי שלא הצליח נפל למים הגועשים .

 

באותה עת גם לא היה חשמל והבתים היו מוארים בעששיות נפט , את הזכוכית של העששית היינו מבריקים עם נייר עיתון .

 

עם חיבור הישוב לרשת החשמל נהיה אור , אולם המקררים היו עם בלוקים של קרח לא היו אז פריגי'דרים , את הקרח  היו קונים חצי בלוק או שלם , הייתה חלוקה יומית ממפעל הקרח באזור. זכורים לי מרחבי השדות עם ניחוחות פרחי הבר , כלניות , צבעוניים ונרקיסים שצמחו  סביב הביצה הגדולה (שהייתה ליד כפר-עבודה   מזרחית למושב )

 

 את עצי התות הלבן והאדום שעליהם היינו מטפסים כמו קופים ואוכלים לשובע את הפירות הטעימים . אני זוכר את האבטיחים ה "מללי" המתוק ואבטיחי "פלורידה" הענקים .

 

" כלניות " נוספות היו אותם חיילים בריטים עם הכומתה האדומה שהיו מסיירים לעיתים תכופות במושבנו  ,  נוסעים ע"ג משוריינים וגיפים.

בשעות אחרי הלימודים היינו יוצאים לרעות את הפרות באחו בשדות הבר שטרם היו מעובדים .

 

בגן הילדים פגשנו לראשונה את הגננת ברונקה כהן שחזרה באותה עת עם סיום מלחמת  העולם השנייה  מהבריגדה העברית .

 ברונקה ובעלה  אלימלך שרתו יחדיו , אלימלך  היה לאחר מספר שנים המחנך שלנו בבית הספר .

 
לבית הספר האזורי בגוש תל-מונד הלכנו רגלית או רכובים ע"ג חמור , כמעט לכל ילד היה חמור אישי , עד עידן האופניים . זכורים לי גם המורים : יעקב ברג , אשתו עשירה , חדווה גלבוע (אשתו של המנהל דוד גלבוע והאימא של חברנו לכיתה דורון  / דורי ) , המורה לספורט אפרים רון (ריינהולד ) , המורה לגיאוגרפיה ד"ר חיים שיבר ( חשי ) , המורה למלאכה שלמה כץ , המורה לאנגלית רות בן-יעקב, המורה לספרות אסתרין  והמורה למתמטיקה יונה ברגמן  ( שהיה גם צלם ).

 

זכורים לי היטב ההליכות עם החמור כשכדי החלב בתוך ה " שקיים " על גב החמור  להביא את החלב למחלבה , ובאותה הזדמנות גם לשתות מים קרים מברז חדר הקירור שהיה בזמנו פלא חדיש.  

בחדר הקירור  היה תא פרטי לכל משפחה בו איכסנו את  השמנת שהיינו מכינים  עם ה " ספורטור " הגדול שהיה במחלבה , כמוכן היינו מכינים מהשמנת חמאה טעימה .

להזכירכם ,  אז לא היו מקררים ובבית היינו מקררים את המים בתוך כדי חרס "הגארה ".

הרחבת הבתים , בניית הרפתות והלולים , לוותה בשיירות גמלים הנהוגים ע"י ערבי רכוב ע"ג חמור שהביאו את הזיפזיף מחוף הים ואת החצץ , לחומרי הבנייה .את הבלוקים לבנייה  יצרנו לבד בתבנית שהכין מסגר המושב .

ילידי 1940, בטקס קבלת "ורד הזהב" - יום העצמאות, 2010

בתום  מלחמת העולם השנייה , הגיעו למושב הילדים מיוון פליטי המלחמה ונקלטו היטב  במשפחות המושב בשכבה שלו הייתה רוחל'ה כהן , גרה אצל משפחת יבזרוב.                                                      

עד פרוץ מלחמת השחרור  המושב היה מוקף ישובים ערביים, ה "מנסורים"

ו"החלילים ", שהתגוררו בחולות קדימה ועין שריד וכן הכפר "תיקלה ", כיום המיקום של בני-דרור .

 

זכורה גם תקופת " הצנע "  , חלוקת תלושי המזון והביגוד , זוג נעליים אחד בשנה , חצי חבילת מרגרינה לשבוע לכל נפש , המעניין מכל היה רישום אינוונטר החי , בכל משק מדי חודש הייתה חובת דיווח על מצאי פיזי של כל העופות ובעלי החיים .

זוכר אני את ריח הלחם הטרי אותו היה מחלק בוהק עם עגלה רתומה  לסוס או לפרד .אני זוכר  את מחלק הנפט עם הפעמון בן-ציוני מכפר הס , וגם זוכר  את ריח וטעם הלחמניות הראשונות  אותן מכרו מאפיית " נחמן"  ממושב חרות , הן היו בטעם גן עדן  ....

 

זכור לי הספר " פוזילוף " שהמספרה הייתה בצריף ליד הצרכנייה , הייה מספר את כולנו....

 

הסנדלר קלניקיטה שהיה עובד ומתגורר בתא , בצריף קטן , ליד מחסן התערובת.

 כילדים היינו מציקים לקלניקטה בכל ערב הוא היה רודף אחרינו תוך שהוא  " צועק ומקלל " ביוונית .

אני זוכר גם את שני הנהגים הראשונים של אגד, את  ירושלמי ויבזרוב . היינו נוסעים במונית של אגד דרך פתח-תקווה  לתל-אביב . צריך היה להזמין מקום יום מראש .

בתום מלחמת השחרור קלט המושב את ה "הרחבה " הגיעו משפחות ניצולי השואה מאירופה ונקלטו היטב במושב .

בתחילת שנות ה-50 סללו כבישים בכל רחובות המושב . החלה תקופת הקורקינט ,האופניים , ולאחר מכן החלו הטרקטורים להחליף את העגלות הרתומות לפרדות או חמורים .

 

להתבונן כיום במושב עין-ורד שהפך לישוב גדול ומפותח , זה מרנין את הלב מחד . מאידך מעורר הרבה זיכרונות ונוסטלגיה .